אז רגע לפני שאתם קופצים למסקנה כי מדובר בעוד בלוג המדבר על תזונה ושיטות הרזייה מופלאות שתוך 3 שבועות יהפכו אתכם לדוגמני צמרת , עצרו! זה ממש לא הכיוון.
אני רוצה לשתף אתכם בתחושה האישית שלי שעולה בי: כאדם, כהורה , כבן זוג, כילד להורים (כי תכלס לא משנה בן כמה אתה ,תמיד תהיה ילד להוריך).
אני קורא לזה : "דור המרגרינה"
למה לעזאזל אני מתכוון ?
אני מדבר על ההתרככות השיטתית שנוגסת בעדינות אך בשיטתיות בדורות שלנו, וגורמת לניוון מסיבי של …. (תופים בבקשה) : כוח הרצון והקשיחות המנטלית שלנו.
קצת רקע, סבתי ז"ל הייתה ניצולת שואה מאושוויץ , ולפני שנפלה בשבי הגרמני הנאצי היא וסבי ז"ל סבלו מנחת זרועו הקשה של המשטר הסובייטי – במהלכו בעלה הראשון הואשם באישום כוזב ע"י הממשל והוצא להורג, לאחר שהתחתנה שוב, סבי נעצר ונכלא לתקופה של 7 שנים ), מיותר לציין כי הרדיפה האנטישמית באותה תקופה באוקראינה הייתה אגרסיבית מאוד מצד גם מצד האוכלוסייה המקומית.
ולמרות זאת, היא עלתה לישראל בגיל ? הקימה משפחה , בלי לדעת את השפה העברית, בלי השכלה אבל עם הרבה מאוד אמונה.
היא זכתה לחיות עד גיל 90 חרף הכאבים שהיו לה בגוף, חרף הסרטן שנגס ובלי הרף בכבד שלה, היא לא וויתרה לעצמה אפילו לא קצת, היא התעקשה ללכת ולהיות עצמאית עד שבבת אחת פשוט חדלה.
אני מאמין שהנשמה יודעת בדיוק למי היא רוצה להיוולד והעובדה שאני נולדתי לתוך כור ההיתוך הלוהט הזה לא הייתה בטעות.
אבי מאוד רצה ילד חזק , שלא בוכה שיהיה "גבר" מגיל מאוד צעיר, ובסוף קיבל אותי -ילד רגיש , בכיין , ילד של אמא שממש לא נכנס לקטגוריה שהוא קיווה ורצה בכל מעודו.
אני זכיתי לקבל חינוך ספרטני סובייטי נוקשה מאוד, כשאני נזכר בי כילד קטן שעובר את כל מה שעבר, את הדרישות שעליך להיות לא פחות ממושלם ואלימות על טעויות שבעינינו היום הן כל כך נסלחות אני עדיין בוחר להגיד זכיתי.
אתם בטח חושבים לעצמכם -"איזה בן אדם מזוכיסט, להגיד זכיתי על דבר כזה? הוא בטח יצא מדעתו?!?!
אז זהו שלא.
נכון , היה לי מאוד קשה, חוויות הילדות והחינוך הזה השאירו בי צלקות בעומקים שונים אבל לאחר שנים של עבודה עצמית, ליווי מקצועי, המון חמלה והיכולת לסלוח הבנתי שבעצם קיבלתי פה מתנה.
אם אני שרדתי את כל מה שעברתי ויצאתי בצד השני כשידי על העליונה (מול החיים ולא מול הורי) אני יודע בכל לבי ותא בגופי שלשבור אותי היום זה כמעט בלתי אפשרי וזה שיעור שלא מלמדים באף בית ספר.
במרוצת הזמן יצא לי לראות ראיון עם אחד האנשים המוגדרים כיום כ"האדם הקשוח בעולם"- דיוויד גוגניס
איש הקומנדו הימי האמריקני .
עצרו עכשיו את הקריאה, כנסו לקישור של דיוויד ותראו את הסרטון שלו, שווה ביותר.
דוויד אומר שכישרון מוערך יתר על המידה, שכושר גופני וגנטיקה מהווים חלק קטן מאוד מהיכולת שלנו לקחת את עצמנו מנקודה X לנקודה Y.
המפתח לכל הצלחה הוא: התמדה ובמיוחד כשקשה.
כשאתה עושה מאמץ גופני שמביא אותך אל הקצה וכל תא בגופך רוצה לפרוש רק לך יש את הבחירה אם להמשיך או לא.
לאן שהקברניט במוחך מנווט לשם הגוף מפליג.
אז למה לי לדחוק את עצמי לאזורים כואבים , לא נוחים ולא נעימים, מה יוצא לי מזה?!?!
ובכן גבירותיי ורבותיי : הפרס של עשייה מסוג כזה קודם כל מוכיחה לנו שאנחנו יכולים לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, בנוסף אנחנו מפתחים "יבלות מנטליות"(כאשר חלק בגופנו משתפשף ונפצע הגוף מפצה על כך ביצירת עור קשיח ועבה יותר כדי למנוע פציעה חוזרת), במצב שבו אני חושפים את עצמנו לקשיים ודוחקים את עצמנו לתוכם ומעבר אליהם אנו מפתחים קשיחות מחשבתית, מחשלים כברזל את כוח הרצון שלנו ומבינים טוב יותר שאין דבר שלא נוכל לעשות אם נתחייב לכך (אין על מה להישען, אין דרך חזרה).
והנה הגענו לפאנץ' ליין:
הצרה היום שיש לכולנו , במיוחד לדור הצעיר יותר ברירה…
תמיד אפשר לוותר , תמיד אפשר לנסות אחר כך, לא חייבים להיות מושלמים אפילו לא טובים מספיק .
היום רק על השתתפות בתחרות אתה מקבל מדליה (על מה?!?!) , מה הטעם להתחרות אם כולם "זוכים" , איזה ערך יש לאלו שבאמת התאמצו להגיע למקום ה-ראשון ,שני ושלישי?
מי שקרא את הספר "אומנות המלחמה" שנכתב ע"י סון טסו יתקל בהמון פניני חוכמה , למען אלו שלא קראו אני אתייחס לאסטרטגיה שרלוונטית לקו המחשבה שלנו, אסטרטגיה שממנה שהצליח להוציא סון טסו את המקסימום מכל חייל וחייל שהיה תחת פיקודו ואני מצוטט: "הכנס אותם (החיילים) למצב שממנו לא יהיה להם מנוס, אפילו עם נגזר עליהם למות בקרב. אם הם מוכנים להלחם אפילו עד טיפת דמם האחרונה, האם יש משהו שלא יוכלו להשיג?"
אז מה הבין סון טסו? הוא הבין שאם לא תהיה אפשרות נסיגה ואתה עם הגב לקיר והאפשרות היחידה שלך לשרוד היא להתמודד ולדחוק את עצמך עד קצה גבול היכולת כנגד אותו אתגר שניצב לפינך.
אבל… איך זה בא לידי ביטוי בחיינו?
הרי אנחנו לא נמצאים במצב של חיים או מוות במקום העבודה שלנו, בבית הספר, בחיי היום יום (לפחות רובינו) ובגלל זה אין לנו שום רצון, מוטיבציה ולמה חזק דיו כדי לעשות את מה שצריך להיעשות.
יש לנו את כל הידע שבעולם, אין לנו שום זרז שיגרום לנו לקום ולפעול.
אנחנו נמצאים במימד ה"מחרכך" (שילוב של מחר+ אחר כך), מחר תמיד יגיע אז למה לעשות עכשיו אם אפשר לדחות למחר.
רק כדאי לסבר את האוזן , בישראל לפי נתונים של מד"א נפטרים ביום ממוצע בין 1,300 – 1,480 אנשים ב-24 שעות.
בעולם נפטרים בממוצע 131,000 אנשים ב-24 שעות על פי http://www.worldometers.info/iw/.
נתונים נוספים מעניינים לגבי אותם אנשים הנפטרים כל יום בישראל :
מרביתם נפטרים ביום א'
בין השעות 8:00-9:00 בבוקר
זה לא נראה לכם צירוף מקרים מלחיץ שזה בתחילת שבוע עבודה ובדיוק כשמעבירים כרטיס אנשים נפטרים?
ותחושת הבטן שלי אומרת לי שרבים הם אנשים ששונאים את מקום עבודתם, שונאים את החיים אליהם הם צריכים להתעורר…
חברים !
אתם על ההגה , אתם בוראים את מציאות חייכם …
אין "מחרכך" כי מחר יכול להיות היום שבו אתם שלא תתעוררו.
תהיו אתם הדוגמה החיה לילדיכם, איך זה לחיות בלי תירוצים ולעשות גם כשלא מתאים או נעים.
הגב שלכם לקיר , אין נסיגה , זה הזמן!!!!!
תהיו מה שאתם חולמים להיות …
אין זמן טוב יותר מעכשיו
קצת אהבה קשוחה
איתן
